<h1>ארחות חיים הלכ' תפילה סימן ל"ב</h1>
<h2>דף טו.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל המתפלל צריך להזהר בה' דברים לפי שהם מעכבין את התפלה אע"פי שהגיע זמנה ואלו הן טהרת הידים ובכסוי הערוה ובטהרת המקום שעומד בו בתפלה ובדברים החופזים אותו ובכוונת הלב. בטהרת הידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ומתפלל. לא מצא מים מקנח ידיו בצרור או בעפר ומתפלל וחוזר לאחריו על המים מיל וממתין לפניו ד' מילין וכן נמי כתב הר' האיי. ובעל התוספות [כ'] דבין בק"ש בין בתפלה אין צריך לחזור כלל למים וכן משמע מהא דרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. וגם מההיא דריש לקיש לגבל ולתפלה ופרש"י להתפלל בב"הכ בי' ולא פי' משום נטילת ידים לתפלה. בד"א שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל. וי"א שצריך לרחוץ גם הפה מפני הרירין. ואם הוא רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ומתפלל. כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד ומתפללין אע"פ שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן ואין הטבילה מעכבת. ועזרא תקן שלא יקרא בעל קרי בלבד ד"ת עד שיטבול. וב"ד שעמדו אחריהם התקינו לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאים וכבר בטלה תקנה זו גם לתפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בצבור לעמוד בה. ומנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שיהא רוחץ כל בשרו במים משום שנא' הכון לקראת אלהיך ישראל. בד"א בבריא שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור חוץ מן הרחיצה ואין בזה מנהג. וכן בזב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז אין בזה מנהג אלא שמקנחין עצמן ורוחצין ידיהם ומתפללין. והר"ש ז"ל כתב והאידנא נהוג עלמא בבעל בט' קבין ברחיצה בין בי"ה בין בחול דנהגו עלמא כר' יהודה בן בתירא ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולטבול אסור לברך עליה לפי שאין לנו חיוב טבילה כלל כל זמן שלא יהיה לנו מים טהורים חוץ מטבילת נדה בלבד. היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יהא מפסיק ועולה אלא מקצר ועולה.
